
עובד חדש נקלט לחברה, הראה מחויבות עצומה, יכולת גבוהה ומוטיבציה בולטת. עד כדי כך שהוא קיבל הזדמנות יוצאת דופן להתקדם במהירות לתפקיד ניהולי כאשר נוצרה הזדמנות.
ומרגע זה התדרדרו העניינים במדרון חלקלק.
המנהל הטרי, שהגיע עם שנות ניסיון בתחומים אחרים, וכנראה שבאמת בעל יכולות גבוהות, מהן יכולה היתה החברה להפיק ערך רב, נכנס לעימותים עם כל מי שרק יכול היה.
ממשקי עבודה עיקריים הביעו, זה אחר זה, התנגדות לכל תקשורת עמו.
המנהל הישיר שלו חווה תסכול נוכח ווכחנות אין סופית.
אפילו ספקים התלוננו שהוא כל הזמן יורד עליהם.
בשיחה עמו, גיליתי אדם מחויב, עם המלצות רלוונטיות, שרואה את הדרך לשיפור מהותי.
אחרי שבועיים, זומן המנהל הטרי לשימוע, בעקבותיו מצא את עצמו מחוץ לארגון.
*** אז מה קרה? ***
לצער כולם (ובעיקר המנהל הישיר שלו) - הוא לא הצליח להקשיב למשוב שניתן לו, ולא הצליח להבין:
שזה לא משנה מה הוא אמר וכמה היה צודק, הדרך שבה נאמרו הדברים יצרה התנגדות עצומה וחוצת ארגון.
ואז נזכרתי במשפט שמיוחס לראלף וולדו אמרסון:
"מי שאתה (ההתנהגות, הגישה, האנרגיה - פרשנות שלי) צועק כל כך חזק, עד שאיני יכול לשמוע את מה שיש לך לומר"
האם גם לכם "בורח" הצועק מתוככם? מתי בדיוק?
האם זה גם לכם קורה, כאשר יש משהו ממש ממש חשוב לומר למישהו, והוא לא קשוב, ואז ה"צועק" משתלט ביתר שאת?
ואיך משנים את זה?
דברו אתי 054-3008777
Comments